יום ראשון, 12 ביוני 2016

מהתערוכה: FAVORITE WORKS OF ART כ- רדי מייד, בית האמנים, אפריל 2016


 רחש בחש, 2012, אקריליק, אבקת שפכטל, חול, נסורת, אדמה, לכה, צבע תעשייתי עפרונות ודיו על בד 160X120

 משוואה, (swann's way )2012, טכניקה מעורבת על עץ לביד, 120X160

 היתרון הקדוש של השיר, 2012, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, 120X160

 עוד ועוד, 2012, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, 90X90

 ועוד, 2012, 90X90, טכניקה מעורבת על עץ לבוד

 המילים מגרדות, 2012, 40X30, טכניקה מעורבת על בד

 מלאך-ציפור, 2011, 40X30 טכניקה מעורבת על בד

 המקל,2014   טכניקה מעורבת על בד, 35X22

הפרעה בהמשכיות, 2015-2016, אבקת שפכטל, אקריליק, שמן, גרפיט, פסטל שמן וצבע תעשייתי על קנבס, 140X110

יום שלישי, 13 במאי 2014

"על השכחה" 2013

 רעד, 2013, אקריליק, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת ודיו על עץ לבוד, 160X120

 לוחות, 2013, אקריליק, פנדה, גירים, שפכטל, חול, נסורת, צבע תעשייתי ופחם על עץ לבוד, 150X113

  עורגת על הרווח שבין החיים למוות, 2012, אקריליק, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת ועפרונות על עץ לבוד, 160X120

 התכווצות, 2013, אקריליק, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת ופחם על עץ לבוד, 160X120

 כל המרסל שבעולם, Tous les Marcels du monde)), 2012,  אקריליק, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת, אדמה ועפרונות על עץ לבוד, 160X120

 שבר, 2013, אקריליק, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת ודיו על עץ לבוד, 160X120

 הולך וקטן, 2013, אקריליק, שמן, צבע תעשייתי, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת ועפרונות על עץ לבוד, 160X120

 סירה, 2011, אקריליק, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, נסורת, נייר משי, עפרונות ודיו על קנבס, 200X180

 לופט גשפט, 2012, 60X60

רווח, רוח, חור, 2012, 60X60

 יש רווח, 2012, 60X60

יום רביעי, 16 במרץ 2011

יום שני, 15 בפברואר 2010

"IT'S TRUE / איצטרובל", 2010 - טכניקה מעורבת על קנבס

איצ טרו - אצטרובל, 2010, 30X30 

IT'S TRUE BALL, 2010, 35X435


IT'S 2010,89X130, מתוך הסדרה IT'S TRUE-אצטרובל, טכניקה מעורבת על קנבס

 2010, 60X80

סדרה: "אשה וילד", 2010 - טכניקה מעורבת על קנבס

אשה וילד 2, 2009, טכניקה מעורבת על בד, 70X100


אשה וילד 3, 2009, טכניקה מעורבת על בד, 70X100


אשה וילד 4, 2009, 60X80


אשה וילד 10, 2009, 40X40


אשה וילד 8, 2009, 25X25


 אשה וילד 9, 2009, 25X25




אישה וילד
האישה הזאת,
היא רצה,
היא רצה כל הזמן,
הילד איכשהו מחובר לה ליד,
הוא רץ אחריה,
או נגרר אחריה,
או נסחב אחריה,
או מובל.
בכל אופן הוא מחובר.
גם כשהיא רצה, או הולכת, מפלסת דרכה,
והיד מתוחה מאחוריה, רחוקה מהגוף שלה,
בקצה,
בכל זאת הילד מחובר,
תפוס.

כך שבעצם הוא חלק ממנה,
מן הארכה כזאת של הגוף שלה,
של הישות שלה,
מן המשך.

ולא,
הילד לא סכמטי,
הוא ישנו,
והוא קליל,
או מייחל,
או תלוי,
אבל
זה לא
הופך אותו לחסר אישיות.

אישה
וילד
ביחיד.

אביבית בלס ברנס, דצמבר 2009
©אביבית בלס ברנס

יום חמישי, 21 במאי 2009

ספרים - רישומי דיו וטוש, 1998


נוף, 1998

 מציאה בורחת, 1998



 כתם, 2000, דיו ועיפרון

 כפתור ופרח, 1994, טכניקה מעורבת

 גלגל ברוח, 1995

 השפם של החתול במגפיים, 1994

 שיחה, 1998


קופסאות סוד, פיסול בטכניקה מעורבת, 1998


 בשבח הקו, 1998

 רחוק מדי, 1998


 ת. הסתכלה, 1998



 כותנה ותפוחי אדמה, 1998



 קופסת הכתר, 1998

רישום וקולאז' (עפרון, דיו ,פחם וקולאז' על נייר), 1995-2000

כתמים, 1994



NU, 1994

הסתגלויות, 1994

יום ראשון, 1 במרץ 2009

צילום ורישום - Photography and drawing, 2004 - 2007

הבית ברחוב טשרניחובסקי, 2007

הספרים ואני 2, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


ארץ, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


איפה העוגה?, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'

אור, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


הכביש של רש"י, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


מכותרת לכותרת, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'




הבית ברחוב טשרניחובסקי


רחוב
רחוב צר וארוך,
נשפך אל דיזינגוף
זורם לאלנבי,
עמוס, צפוף, רועש.
בדרך לדיזינגוף שני בתי ספר אחד מול השני: "טשרניחובסקי" מצד ימין, "יוסף הגלילי" מצד שמאל. "טשרניחובסקי בכחול, "יוסף הגלילי" בסגול.
לא ידעתי למה רשמו אותי ל"טשרניחובסקי" ולא ל"יוסף הגלילי". אולי מפני שגרנו באותו צד של הרחוב, אולי מפני ש"טשרניחובסקי" היה כחול...
גרתי בבית בטשרניחובסקי, למדתי בבית הספר "טשרניחובסקי". שניהם באותו הרחוב ובינהם כ-300 מטר עם הכביש של רש"י לחצות.
שם בפינת הרחוב היה יעקב הסנדלר דופק בפטיש על סדן כל היום, ומהבית ממול היה ישו המשוגע פורץ לפעמים לרחוב וזועק: "הרגו אותו! הרגו אותו!" והורים קטנים רצים אחרי הבן המגודל ומנסים להחזירו הביתה.
עוד בשורות על הרג ורצח היו ברחוב. מוכר העיתונים מעריב וידיעות אחרונות הכריז מדי יום בצעקות: "מריב! אידיוט! רצחו אותה! חנקו אותה!" והאנשים מזדרזים לקנות כדי לדעת במי המדובר.
בדרך לאלנבי, בצד השני של הרחוב, היתה הספריה. לימים הפכה לחנות למכשירי כתיבה, ולימים אחרים למספרה ולחנות בגדים. אך פעם היתה זו ספריה שכל קירותיה מכוסים ספרים ישנים, עם דפים צהובים וכריכה חומה. מבחוץ נראו כולם אותו הדבר, ומבפנים כל אחד עולם ומלואו.
אהבתי ללכת לשם. הספרנים, זוג זקנים נחמדים שאהבו לראות אותי כי אהבתי לקרוא, היו מתאמצים למצוא לי ספרים שטרם קראתי. עם ארבעה ספרים הייתי יוצאת ובדרך כבר קוראת רבע ספר... והספר שנפתח על דפיו השחמחמים מלאי הכתמים ומדיפי ריח מתוק ומר של ספר ישן, סיפר וסיפר לי נפלאות אין קץ.
הבית בטשרניחובסקי היה מלא תמונות, פסלים, צילומים, תיקיות, עיתונים, וספרים, ספרים רבים. מדפים, כונניות, ספריות מסוגים שונים, הקירות היו מכוסים עד תום, המדפים כורעים תחת העומס, מתעגלים מכובד, נושאים בעול.
שלא כמו בספריה שברחוב, בבית כל הכריכות היו בצבעים שונים, עם אותיות בגדלים שונים ובשפות רבות ויצרו תמונת ענק ססגונית ופטפטנית. יכולתי להסתכל בה שעות, פשוט לשבת מול הספריות ולהביט, לדלג מכותרת לכותרת, משפה לשפה, מצבע לכתם, לקו, לצורה, להיתפס למלה ולמצוא לה משלימה במדף שמעל או מתחת. תמונת נוף מורכבת בתוך מבנה של קוי אורך ורוחב, מקרינה שפע של ידע ומידע, מציעה אינסוף אפשרויות הרכבה ומשרה המון ביטחון.
אמי נוהגת לומר שבית בלי תמונות על הקיר הוא בית ערום. ואני, למרות תרומתי הצנועה למאגר התמונות בעולם, לא בוחלת בקירות לבנים חפים מתמונות. אולם בית ללא קיר אחד לפחות מצופה בספרים, הינו בית ערום ומשמים. גם ספרים בתוך ארונות עם דלתות זכוכית מעוררים בי תחושת חידלון. אותם ספרים מוגנים, חנוטים, מוצגים לראווה כחפצים מוזיאליים, כלומר בלתי מושגים, שלא ניתן לגעת בהם, סתם לגעת, למשש, להריח, לפתוח, לדפדף, לשאוב משפט, מלה או צורת אות ולדחוס בחזרה, בקושי, לצפיפות מקום מושבם.
כך, ספרים לא צפופים הם מקור לרחמים. מדף גדול עם מספר זעום של ספרים שמחוסר תמיכת אחיהם בצדדים, הם מתחלקים לחצי שכיבה בין קישוטים שונים, פשוט מעורר בי חמלה.
במלחמת המפרץ אטמו הורי את חדר העבודה של אמי שקירותיו היו כמובן מכוסים ספרים מכל עבר. אמי טענה שרבים הסיכויים שייפגעו ממפולת של ספרים על ראשם מאשר מטיל אויב. בזמן האזעקות ישבו על הרצפה, שעונים על הדלת שהיתה המקום היחידי בחדר, שעליו או מעליו לא היו ספרים.
הבית בטשרניחובסקי התרוקן מספריו, שופץ והושכר.
הספרים עברו לדירה חדשה בבניין מודרני. בדירה החדשה מצוי חדר אטום, עם קירות בטון ודלת פלדה. את החדר הזה הפכו הורי לספריה. הוא צופה כולו במדפים עם ספרים. קוביה וקירותיה ספרים. משהו כמו בית השוקולד והסוכריות ב"עמי ותמי". אם פעם ישמש החדר הזה כחדר אטום, אז משעמם לא יהייה שם, בחדר האטום, המצופה מטעמי ספרים.
חדר אטום אך כל כך פתוח....
כל ספר הוא דלת
חלון
שביל
שער
למסע אינסופי בעולמות אחרים
חסרי גבולות
רבי שפות
חובקי זמנים.


אביבית בלס ברנס, פריס 2004 ©אביבית בלס ברנס

יום שבת, 28 בפברואר 2009

תבליט זיכרון, דבק ספרים - , Danon Gallery, 2008 Moulding memory, book glue(טכניקה מעורבת על קנווס)

להביט, 2008

מצופה ספרים, 2007

נפלאות אין קץ, 2007


תל אביב, 2007

קיר אחד לפחות 2, 2004


ספריות 1, טשרניחובסקי בכחול, 2004


ספריות 5 - לשאוב משפט, 2006, טכניקה מעורבת על בד, 89X130 סמ'

בשורות, 2007, 40X40

קורא את עצמו, 2006


ספריות 3 - הספרים ואני, 2004, טכניקה עורבת על בד, 89X130 סמ'


ספריות 2 - למרות הכל, 2004, 89X130


ספריות 6 - מחול הספרים, 2007, טכניקה מעורבת על בד, 89X130 סמ'

קיר אחד לפחות (פרט), 2007, טכניקה מעורבת על בד, 30X30 -


להיתפס למילה, 2007, טכניקה מעורבת, 95X20X24 סמ'


תבליט זיכרון, דבק ספרים

על העבודות של אביבית בלס ברנס

טלי תמיר


אביבית בלס ברנס מעבה זיכרונות ילדות לתוך מאסה חומרית של דבקים, ניירות, נסורת ועיסת שפכטל, מבטנת אותם כאילו היו קירות תומכים. בלס זקוקה לנוכחות החומרית הכבדה, בעלת משקל, חספוס ונראות, על-מנת להיאחז במה שאצור בזיכרונה ובגופה: חלל ביתי עמוס בספרים, מדפים שוקעים מכובדם של ספרים, קיר מלא מהרצפה עד לתקרה בשורות סדורות של ספרים: ספרי אמנות, ספרות, מילונים, אנציקלופדיות. את הספרייה הגדולה בבית הוריה תיעדה אביבית באמצעות עשרות צילומים לפני כארבע שנים, בימים האחרונים לפני שנארזה לתוך ארגזים והועברה לדירת מגורים חדשה.
'הבית ברחוב טשרניחובסקי', בית ילדותה, כבר לא קיים באותה דחיסות מופלאה של אמנות וספרות (אמא-אמנות, אבא-ספרות, אמא-צבע, אבא-מילה), באותו מגע ייחודי, מרפרף ואגבי, בין ספרים על מדפים לבין צילומים משפחתיים שעונים עליהם באלכסון: אביבית בילדותה, אביבית וההורים, צילומי הנכדים. חיי המשפחה כאזכורים פרטיים, פזורים על רקע הספרייה המשתרעת מקצה-עד-קצה, "אותה מושבה ענקית שדבקה בקירות והתקדמה במסדרונות"[1] – המייצגת את כוחם הבלתי מוכרע של הידע והתרבות. "הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה", כתב קרלוס מריה דומינגס על הקשר האנושי לספרים בספרו "בית הנייר", "כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאיתנו"[2].

את חומרי התיעוד של הספרייה העבירה אביבית לצילומי זירוקס בשחור-לבן, שהפכו מצע לתהליכי העבודה המורכבים שלה. למרות שהיא פועלת בתוך פורמאט מלבני-מרובע של בדי-ציור, עבודותיה חורגות משפת הציור הדו-ממדית אל משטח חומרי-תבליטי, מפתה למגע ולתחושה, גובל בחפציות.
שכבת הזירוקס הדקיקה והאפרורית, המונחת בתחתית, הופכת להיות מעין עור דק, עליו צומחים גידולים ותפרחות דמויי פיצוץ, בעלי דינאמיקה של גלים או פשוט שכבות רבות של חומרים, המכסות ומטביעות את נוכחות הדימוי הראשוני. בתהליך התפתחות טבעי, שניתן כמעט לחיזוי מתוך המשטחים המרובדים של ציוריה, נוספו עליהם אובייקטים אמיתיים, ניצבים על הרצפה, דמויי ארונות או מדפים, שגם הם מצופים ומעובים בעיסת חומר דחוסה. במקביל מתפצלת העשייה של אביבית גם לתחום המילולי והיא פוסחת על שני הסעיפים ופורעת את שניהם גם יחד: את שפת הציור היא מעבה, לשה ומעצבת בתלת מימד ואת המילים היא מדהירה על-פני גבעות התבליט שיצרה, הופכת אותן לשיירה של נמלים המפלסות את דרכן בים האמנות. דימוי הספרייה הנגלה-שוקע-וחוזר-ועולה מתוך החומר הבוצי נפתח בכל פעם כמו "מוח עצום"[3], החושף את ארכיונו הפנימי האין-סופי.
בדומה לקרלוס בראואר, אספן הספרים האובססיבי בספרו של דומינגס, שהפך את ספריו המרובים ללבנים, ציפה אותם בבטון ובנה מהם את קירות ביתו על שפת האוקיינוס, גם אביבית בלס ברנס "קוברת" את הספרייה הגדולה מתחת למשקעי טיט ומרבצי נסורת וצבע, מאפשרת לה לצוץ ולהגיח בקושי, קצת כמו עצמות דגים או כמו צדפים משוקעים בחול. תולדות האמנות המערבית ואוצרות הספרות הערבית – שני התחומים שגדשו את עולמם של הוריה ואת קירות ביתם - שקועים מתחת לדיונות הלבנות, כגירוש שדים וכגעגוע בעת ובעונה אחת.



[1] קרלוס מריה דומינגס, בית הנייר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2997. תרגום מספרדית: ענת ערב. עמ' 72.
[2] שם, עמ' 16
[3] שם, עמ' 17.

"Avivit Ballas Baranes works with a mass of material made of plaster, sand, sawdust, paste-up...She also treats with words, with texts that she writes parallely to her creation in art.
She includes her writings in her paintings, thickening the language of painting, moulding it, kneading and sculpting it in three dimensions. Her words, are sent to run on the condensed hills she created, like lines of ants clearing their way in the sea of Art..." (Tali Tamir from: Moulding memory, book glue – about the work of Avivit Ballas Baranes).