להביט, 2008
מצופה ספרים, 2007
נפלאות אין קץ, 2007
תל אביב, 2007
קיר אחד לפחות 2, 2004
ספריות 1, טשרניחובסקי בכחול, 2004
ספריות 5 - לשאוב משפט, 2006, טכניקה מעורבת על בד, 89X130 סמ'
בשורות, 2007, 40X40
קורא את עצמו, 2006
ספריות 3 - הספרים ואני, 2004, טכניקה עורבת על בד, 89X130 סמ'
ספריות 2 - למרות הכל, 2004, 89X130
ספריות 6 - מחול הספרים, 2007, טכניקה מעורבת על בד, 89X130 סמ'
קיר אחד לפחות (פרט), 2007, טכניקה מעורבת על בד, 30X30 -
להיתפס למילה, 2007, טכניקה מעורבת, 95X20X24 סמ'
תבליט זיכרון, דבק ספרים
על העבודות של אביבית בלס ברנס
טלי תמיר
אביבית בלס ברנס מעבה זיכרונות ילדות לתוך מאסה חומרית של דבקים, ניירות, נסורת ועיסת שפכטל, מבטנת אותם כאילו היו קירות תומכים. בלס זקוקה לנוכחות החומרית הכבדה, בעלת משקל, חספוס ונראות, על-מנת להיאחז במה שאצור בזיכרונה ובגופה: חלל ביתי עמוס בספרים, מדפים שוקעים מכובדם של ספרים, קיר מלא מהרצפה עד לתקרה בשורות סדורות של ספרים: ספרי אמנות, ספרות, מילונים, אנציקלופדיות. את הספרייה הגדולה בבית הוריה תיעדה אביבית באמצעות עשרות צילומים לפני כארבע שנים, בימים האחרונים לפני שנארזה לתוך ארגזים והועברה לדירת מגורים חדשה.
'הבית ברחוב טשרניחובסקי', בית ילדותה, כבר לא קיים באותה דחיסות מופלאה של אמנות וספרות (אמא-אמנות, אבא-ספרות, אמא-צבע, אבא-מילה), באותו מגע ייחודי, מרפרף ואגבי, בין ספרים על מדפים לבין צילומים משפחתיים שעונים עליהם באלכסון: אביבית בילדותה, אביבית וההורים, צילומי הנכדים. חיי המשפחה כאזכורים פרטיים, פזורים על רקע הספרייה המשתרעת מקצה-עד-קצה, "אותה מושבה ענקית שדבקה בקירות והתקדמה במסדרונות"[1] – המייצגת את כוחם הבלתי מוכרע של הידע והתרבות. "הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה", כתב קרלוס מריה דומינגס על הקשר האנושי לספרים בספרו "בית הנייר", "כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאיתנו"[2].
את חומרי התיעוד של הספרייה העבירה אביבית לצילומי זירוקס בשחור-לבן, שהפכו מצע לתהליכי העבודה המורכבים שלה. למרות שהיא פועלת בתוך פורמאט מלבני-מרובע של בדי-ציור, עבודותיה חורגות משפת הציור הדו-ממדית אל משטח חומרי-תבליטי, מפתה למגע ולתחושה, גובל בחפציות.
שכבת הזירוקס הדקיקה והאפרורית, המונחת בתחתית, הופכת להיות מעין עור דק, עליו צומחים גידולים ותפרחות דמויי פיצוץ, בעלי דינאמיקה של גלים או פשוט שכבות רבות של חומרים, המכסות ומטביעות את נוכחות הדימוי הראשוני. בתהליך התפתחות טבעי, שניתן כמעט לחיזוי מתוך המשטחים המרובדים של ציוריה, נוספו עליהם אובייקטים אמיתיים, ניצבים על הרצפה, דמויי ארונות או מדפים, שגם הם מצופים ומעובים בעיסת חומר דחוסה. במקביל מתפצלת העשייה של אביבית גם לתחום המילולי והיא פוסחת על שני הסעיפים ופורעת את שניהם גם יחד: את שפת הציור היא מעבה, לשה ומעצבת בתלת מימד ואת המילים היא מדהירה על-פני גבעות התבליט שיצרה, הופכת אותן לשיירה של נמלים המפלסות את דרכן בים האמנות. דימוי הספרייה הנגלה-שוקע-וחוזר-ועולה מתוך החומר הבוצי נפתח בכל פעם כמו "מוח עצום"[3], החושף את ארכיונו הפנימי האין-סופי.
בדומה לקרלוס בראואר, אספן הספרים האובססיבי בספרו של דומינגס, שהפך את ספריו המרובים ללבנים, ציפה אותם בבטון ובנה מהם את קירות ביתו על שפת האוקיינוס, גם אביבית בלס ברנס "קוברת" את הספרייה הגדולה מתחת למשקעי טיט ומרבצי נסורת וצבע, מאפשרת לה לצוץ ולהגיח בקושי, קצת כמו עצמות דגים או כמו צדפים משוקעים בחול. תולדות האמנות המערבית ואוצרות הספרות הערבית – שני התחומים שגדשו את עולמם של הוריה ואת קירות ביתם - שקועים מתחת לדיונות הלבנות, כגירוש שדים וכגעגוע בעת ובעונה אחת.
[1] קרלוס מריה דומינגס, בית הנייר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2997. תרגום מספרדית: ענת ערב. עמ' 72.
[2] שם, עמ' 16
[3] שם, עמ' 17.
"Avivit Ballas Baranes works with a mass of material made of plaster, sand, sawdust, paste-up...She also treats with words, with texts that she writes parallely to her creation in art.
She includes her writings in her paintings, thickening the language of painting, moulding it, kneading and sculpting it in three dimensions. Her words, are sent to run on the condensed hills she created, like lines of ants clearing their way in the sea of Art..." (Tali Tamir from: Moulding memory, book glue – about the work of Avivit Ballas Baranes).
על העבודות של אביבית בלס ברנס
טלי תמיר
אביבית בלס ברנס מעבה זיכרונות ילדות לתוך מאסה חומרית של דבקים, ניירות, נסורת ועיסת שפכטל, מבטנת אותם כאילו היו קירות תומכים. בלס זקוקה לנוכחות החומרית הכבדה, בעלת משקל, חספוס ונראות, על-מנת להיאחז במה שאצור בזיכרונה ובגופה: חלל ביתי עמוס בספרים, מדפים שוקעים מכובדם של ספרים, קיר מלא מהרצפה עד לתקרה בשורות סדורות של ספרים: ספרי אמנות, ספרות, מילונים, אנציקלופדיות. את הספרייה הגדולה בבית הוריה תיעדה אביבית באמצעות עשרות צילומים לפני כארבע שנים, בימים האחרונים לפני שנארזה לתוך ארגזים והועברה לדירת מגורים חדשה.
'הבית ברחוב טשרניחובסקי', בית ילדותה, כבר לא קיים באותה דחיסות מופלאה של אמנות וספרות (אמא-אמנות, אבא-ספרות, אמא-צבע, אבא-מילה), באותו מגע ייחודי, מרפרף ואגבי, בין ספרים על מדפים לבין צילומים משפחתיים שעונים עליהם באלכסון: אביבית בילדותה, אביבית וההורים, צילומי הנכדים. חיי המשפחה כאזכורים פרטיים, פזורים על רקע הספרייה המשתרעת מקצה-עד-קצה, "אותה מושבה ענקית שדבקה בקירות והתקדמה במסדרונות"[1] – המייצגת את כוחם הבלתי מוכרע של הידע והתרבות. "הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה", כתב קרלוס מריה דומינגס על הקשר האנושי לספרים בספרו "בית הנייר", "כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאיתנו"[2].
את חומרי התיעוד של הספרייה העבירה אביבית לצילומי זירוקס בשחור-לבן, שהפכו מצע לתהליכי העבודה המורכבים שלה. למרות שהיא פועלת בתוך פורמאט מלבני-מרובע של בדי-ציור, עבודותיה חורגות משפת הציור הדו-ממדית אל משטח חומרי-תבליטי, מפתה למגע ולתחושה, גובל בחפציות.
שכבת הזירוקס הדקיקה והאפרורית, המונחת בתחתית, הופכת להיות מעין עור דק, עליו צומחים גידולים ותפרחות דמויי פיצוץ, בעלי דינאמיקה של גלים או פשוט שכבות רבות של חומרים, המכסות ומטביעות את נוכחות הדימוי הראשוני. בתהליך התפתחות טבעי, שניתן כמעט לחיזוי מתוך המשטחים המרובדים של ציוריה, נוספו עליהם אובייקטים אמיתיים, ניצבים על הרצפה, דמויי ארונות או מדפים, שגם הם מצופים ומעובים בעיסת חומר דחוסה. במקביל מתפצלת העשייה של אביבית גם לתחום המילולי והיא פוסחת על שני הסעיפים ופורעת את שניהם גם יחד: את שפת הציור היא מעבה, לשה ומעצבת בתלת מימד ואת המילים היא מדהירה על-פני גבעות התבליט שיצרה, הופכת אותן לשיירה של נמלים המפלסות את דרכן בים האמנות. דימוי הספרייה הנגלה-שוקע-וחוזר-ועולה מתוך החומר הבוצי נפתח בכל פעם כמו "מוח עצום"[3], החושף את ארכיונו הפנימי האין-סופי.
בדומה לקרלוס בראואר, אספן הספרים האובססיבי בספרו של דומינגס, שהפך את ספריו המרובים ללבנים, ציפה אותם בבטון ובנה מהם את קירות ביתו על שפת האוקיינוס, גם אביבית בלס ברנס "קוברת" את הספרייה הגדולה מתחת למשקעי טיט ומרבצי נסורת וצבע, מאפשרת לה לצוץ ולהגיח בקושי, קצת כמו עצמות דגים או כמו צדפים משוקעים בחול. תולדות האמנות המערבית ואוצרות הספרות הערבית – שני התחומים שגדשו את עולמם של הוריה ואת קירות ביתם - שקועים מתחת לדיונות הלבנות, כגירוש שדים וכגעגוע בעת ובעונה אחת.
[1] קרלוס מריה דומינגס, בית הנייר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2997. תרגום מספרדית: ענת ערב. עמ' 72.
[2] שם, עמ' 16
[3] שם, עמ' 17.
"Avivit Ballas Baranes works with a mass of material made of plaster, sand, sawdust, paste-up...She also treats with words, with texts that she writes parallely to her creation in art.
She includes her writings in her paintings, thickening the language of painting, moulding it, kneading and sculpting it in three dimensions. Her words, are sent to run on the condensed hills she created, like lines of ants clearing their way in the sea of Art..." (Tali Tamir from: Moulding memory, book glue – about the work of Avivit Ballas Baranes).
