קו רץ
קו רץ במרחב, רץ, רץ, מסתחרר, חוזר, מתעקב, מתעגל, מתכרבל, משתולל, מספר, מסמן, מגדיר, תוחם, חותם.
מה הוא חותם? הוא חותם נוכחות.
נמתח, מסתובב, מתפתל, מחבר, קושר, מסובב, מלפף, ושוב רץ חופשי,
מחפש את המקום,
את הדבר,
את המילה,
שיקבלו אותו, שיתמסרו לו, שיתמזגו בו, שיתקיימו בו.
והמקום הוא ארעי, והקישור קצת רופף, והחיבור תלוי על בלימה,
מתגרה בסכנות, חשוף, מתריס,
מתריס בשבריריותו שהופכת למוקד של כוח.
הכוח שבנוכחות למרות.
וזה מה שהקו רוצה לומר
יש.
פה.
גם אם ארעי, יש.
גם אם רופף, יש.
גם אם שברירי, יש. ופה.
כך, ליפופים, פיתולים, התמתחויות, זרימות והפסקות, קושרים קשרים, מהדקים חיבורים, מקשרים הפרדות, מחברים קצוות,
ונחתמים.
עור – מעבר
דרך העור
אפשר לראות
מילים מסתתרות.
אם יבקעו החוצה
יקרע העור,
קודם הוא ייסדק
אחר כך יתפח
ואז יקרע
והמילה תצא.
ואם העור–מעבר, יישאר פתוח
יצאו עוד ועוד מילים
יימלטו החוצה בריצה
בשעטה,
יהיה רעש ויזואלי
כי
המילים שחורות.
והכול
יעשה
בדממה.
דיוקן
דיוקן הקורא
הקורא הכותב,
כותב ונבהל,
נבהל ממה שנכתב,
ממה שייקרא,
ייקרא על ידי קוראים,
קוראים שאולי כותבים...
נבהל,
כן נבהל.
אך הכותב המצייר,
אולי יכול הוא לתאר את הסיפור,
מבלי לספרו?
נדודים
ובנדודי ידעתי כי מקום אחד יש
ובהגיעי אל המקום אדע לעצור,
להניח את עצמותי
להשאיר מאחורי את אשר נפל, נשר, הותר.
וינדוד ויקום וילך ויחזור
ובהולכו הותיר
ובחוזרו השאיר
יותר, שאר, נשר
IT'S TRUE!
תרשים של מפה
תרשים של מפה
זו גברת בפרופיל
חזה גבוה
מותן צרה
על קצות של אצבעות.
גברת גאוותנית
גברת שאפתנית
גברת יומרנית,
בגב זקוף
בחזה זקור,
גבוהה,
עומדת
על קצה,
של אצבע
אחת.
לסמן את הקו
שוב ושוב ובכל פעם אחרת
הקו חמקמק
לפעמים הוא ממאן להסתמן
ולפעמים הוא קורע את הדף
מסמנים את הקו
קו הגורל
הקו שיקבע
הקו שיגדיר
הקו שישאיר,
בחוץ.
לגור בסוגריים
כשגרתי בתוך סוגריים ישנתי פחות.
זה לא נורא, אפשר לחיות עייפים.
כשגרתי בתוך סוגריים חלמתי יותר
בחלומות לא יצאתי החוצה,
החלומות היו סגורים.
כשגרתי בתוך סוגריים נשמתי פחות.
זה לא נורא, אפשר לחיות בלי לנשום לגמרי.
כשגרתי בתוך סוגריים שרתי פחות.
זה לא נורא, אפשר לחיות בלי קול.
כשגרנו בתוך סוגריים, לי לא היה מקום.
המקום היה רחוק
ממני,
שם.
*
גל
גל גדול מתקדם אליה לאט.
לאט.
לאט.
היא עומדת ומסתכלת,
להישאר או להתכופף?
לסובב את הגב ולרוץ,
כן, לרוץ,
היא רצה, הגל אחריה,
דוהר מהר, מהר,
היא נעמדת ומסתכלת,
הגל
מתקדם
אליה
לאט.
לאט.
היא עוצמת את העיניים.
יש
בריחוף קל
כתלוי על בלימה בין שמיים וארץ.
תפוס באוויר,
לא נופל, לא נוסק,
נמצא,
נוכח.
לא מכריז:
אני פה,
לא דוחף, לא צועק,
נוכח.
נוכחות שקטה
נוכחות רואה
נוכחות נמצאת.
בין הטיפות למילים,
תפוס באוויר,
נמצא.
בסוף כל יום
בסוף כל יום,
בחושך,
כשהתנים מייללים והרוח נושבת
כשהאורות הטבעיים כבים
והפנסים מנסים לספק את החסר,
אז
מתעורר לו
מן מקום חבוי,
מוסתר,
מוצל,
לא ברור,
קצת מפחיד,
אולי מאיים,
אולי מביך,
לא נוח, מטלטל,
לא מנענע,
לא מנדנד,
אלא מטלטל, לופת, לפעמים מכווץ,
ואז
בדמדומים האלה
של שעות הביניים,
בין האור לבין החושך,
באזור המופקר הזה,
שלא שייך לשום הגדרה,
שסופג זהויות שונות,
שם,
אז,
משהו קורה,
דבר מה לא צפוי,
לא מתוכנן,
אולי אפילו מפתיע.
ושם אני רוצה להיות
ניצבת,
מוכנה,
מוכנה לקלוט,
מוכנה לספוג,
מוכנה להיות מופתעת
אפילו הלומה
ורגלי מצמיחות שורשים לאדמה
ושערי עף לשמיים
ובלבד שייקרה
הנס החבוי
בין המילים לתמונות
בין השירים לשתיקות
בין הכתמים למחיקות
בין השאלות לבין התשובות.
מעבר
בכל רגע נתון ישנו פתח.
פתח מעבר
פתח סודי
פתח מקרי
פתח מקורי
מה
מעבר
לפתח,
לא
ידוע
חום - HEAT
יריעות של פיגומים מתעופפות ברוח
מזכירות כביסה ממקום אחר.
כביסה צבעונית מעורבבת בריחות עיר,
וברקע טרנזיסטור צרוד,
צועק.
למי הוא צועק?
כל הרחוב התעלף כבר מחום,
החום של שם
בשמש הצולה
ברוח המאדה
בטעם המלוח.
חול וחול וחול וכחול,
וכל כך יבש בפה,
אפילו בעיניים אין יותר מים.
מקל כביסה מתנדנד על החבל,
והיא חושבת
לבן
לבן
לבן.
גלגל
חישוק, גלגל מתגלגל
בשביל
בדרך.
בדרך לאן?
שני גלגלים, שלושה, שישה
רצים, ממהרים
לא משתהים
דוהרים
ובדרך חורטים,
מטביעים, פוצעים
חוט או חבל מחבר אותם לרגע
מחבר, מטלטל, מתנתק
ולמטה הגדר
הגדר שותקת
היא יודעת מה יקרה.
עולם
מעבר לסורגים
מתרחש עולם.
ככר עם נדנדות
עצים וספסלים
נשים ועגלות
ילדים רצים
כדור מתגלגל.
מהצד השני של הסורגים
מתרחש עולם
שם עומדת דמות
מתבוננת
מתבוננת החוצה
מתבוננת מסביבה
עוצמת עיניים.
מאחורי העפעפיים
מתרחש עולם
מילים מרצדות
מסתדרות בשורות
שורות ארוכות
בלתי נגמרות,
הן זוחלות בשורה
בשתי שורות
בשלוש שורות
בטור.
כשהעיניים נפקחות
השורות מתפזרות
המילים מתעופפות
נשאר שריד.
שריד מעיד
והשריד שותק.
עוד שביל
שביל של עור
לא כמו נשל
לא כמו בגד
שביל של עור
שעובר דרך.
דרך הפה
דרך האף
דרך העיניים.
לא מותיר סימנים
לא משיל מעליו כלום,
הוא שלם
הוא פועם
והוא שלי.
צליחה
הוא עמד על הגשר, באמצע הגשר, צופה למרחקים.
מרחב עצום מכל צד, המבט פוגש את האופק.
המקום ממנו בא והמקום אליו הוא הולך, לא נראים, הם מאחורי האופק בשני הצדדים.
כאן, באמצע, על הגשר, אין כביכול כלום מסביב.
יש מרחב ענק, מלא וריק באותה המידה, מרחב מפריד, כמעט מכשול.
הוא עצם את עיניו והקשיב.
רעש ושקט, גלים, רוח. והריח כן גם הריח, את הריח הוא הרגיש, בעיניים עצומות הרגיש. הריח, מליחות מתוקה או מתיקות מלוחה, איך להסביר? הריח של הזיכרון...
ואז פקח את עיניו והסתכל למטה, על הגשר עצמו, ואחר כך לשני צידיו.
מה יש שם בכל זאת ? מה יש מתחת לגשר? כמה עמוק זה יכול להיות, שם, במקום שבין המקומות, במקום המפריד, בשטח הפתוח, הלא מחייב, שטח הביניים, שדה המעבר, מרחב ההיסוס...
רצה לדעת ולא רצה לדעת, רצה להסתכל ולא רצה לראות...
תהום?
עולם חדש?
מרחב כל האפשרויות?
ובכלל, אפשר? מותר להסתכל?
הים, ים, גדול, מפריד. אי אפשר לשחות מרחק כזה, אני לא יכולה לשחות אותו.
ניתן למתוח גשר? גשר חבלים, גשר ברזל, גשר בטון... כמה זמן צריך ללכת על גשר כזה כדי לעבור מצד לצד, מאירופה למזרח התיכון, שנה? שנת הליכה? שנת חציה של גשר המחבר ומפריד, וכך לעולם וכך לתמיד, ככל שמחבר, כן מפריד...
אז ליצור בכל השפות, או לצייר בשפת האם,
לדבר ללא גבולות,
לדבר שפה אחת, לשמוע את כולן.
לכתוב גם,
לכתוב בשפת האם של האחר,
ולשמוע את זה בשפה שלך.
ליצור בכל השפות,
או לצייר בשפת האם,
ולדבר ללא גבולות.
*
בהולכו, בשוכבו ובקומו,
הילד האדום חם,
אדום.
לא תמיד רואים זאת כלפי חוץ,
ואפילו אם כלפי חוץ הוא נראה כמו כולם,
הוא חם,
אדום,
חשוף,
עירום.
הריח של הזיכרון
ת. הלכה ברחובות עירה,
עוברת מאחד אל אחר,
הולכת וחוזרת,
רגליה מרחפות מעל האדמה,
משוטטות במסדרונות הזיכרון.
הריח חדר לנחיריה וגרם לה להתעטש.
הריח של הזיכרון למה הוא דומה?
לצייר את שלא כותבים
לצייר את שרוצים לשתוק, בזמן הדיבור.
קול קורא
פוער פה
משמיע קול
קול קורא
קול כותב
קורא את עצמו,
בלחש.
פוצה פה
משמיע קול,
קול תולש
בשקט,
בשקט,
אבל חזק.
אחרי
אחרי האור
אחרי הדיבור
אחרי החיבוק
אחרי הנשיקות
אחרי החיוכים
אחרי הברכות
אחרי האיחולים
אחרי המחמאות
אחרי הריגושים
אחרי ההתרגשות
אחרי הזרקורים
אחרי השיחות
אחרי העמידות
אחרי השמלות
אחרי כיבוי האורות
נותרת
ציפייה.
קו
קו אמצע
שיווי משקל
משקל ארעי
משקל מכורח
הכוח המושך.
משקל שווה
לא שונה, לא זהה.
משקל עודף
מפר
איזון
משנה את המפה
מזיז גבולות
גם אם אנחנו רק משקל עודף
עדיין, זה תופס מקום.
*
בארץ חלופית
במקום לא ידוע
השמש והירח
זורחים
בו זמנית.
ספרות ואמנות
אבא אמנות
אימא ספרות
או להיפך
אימא אמנות
אבא ספרות
אביבית ילדה
ילדה דולה
דולה ושואבת
דולה אותיות / דולה קווים.
דולה צורות / דולה כתמים
סופגת שחור
שוחה בצבעים
שומעת לבן
משחקת במילים
אוהבת ספרים
מגדלת ציורים
אבא אמנות
אימא ספרות
או להיפך
והדלי מלא.
סגר
סגר סרג גרס
בין שיניו
מילים שורקות
מילים מחודדות
חודן נוצץ
ננעץ בסוגרים
נדחף בין הסוגריים
פורץ את הסורגים
ואז יושב בנחת וסורג סוודר
לולאה – לולאה
מילה – מילה
הסריגה מתמשכת
לתוך זמן סגור
בסוגריים פנימיים
בסוגריים פרטיים
בסוגריים אישיים.
ואז, כשהסוודר סרוג וגמור
נסגר הסיפור
נגמר הדיבור.
נותרת ממנו
גרסה אחת
סגורה בתוך ספר
ומחכה
להיפתח.
לישון בשקט
בין מחיצה תלויה אחת לאחרת
אני נושמת עמוק
אצבעי משוטטת
על הכתוב
חשה חידודים ובליטות.
בדרך הביתה
חשבתי שהיום
אקרא את הספר
כולו
מתחילתו ועד סופו
וכשאסגור את הספר
אוכל
לישון בשקט
עלים
התפתלות והסתעפות של ענפים
מפת דרכים עם נקודות מפגש.
בדרך קטפתי עלה.
העלה היה שמן, בשרני
קיפלתי אותו לשניים
ותוכנו בהק וזב.
על הקו המוליך היישר לעיגול
נמצא עלה יבש
עלה רזה ודק
קיפלתי אותו לשניים
והוא
נשבר.
מקופלת
שכבה מקופלת על הספה וישנה.
שמעה מפתח בדלת
הדלת נפתחה
סובבה את הראש לדלת
וראתה את א'.
א' הלכה למטבח ובהתה בסירים
ואז אמרה
שהיא לא מבינה
למה יש כותנה
בסיר
של תפוחי האדמה.
למה כותנה
עם תפוחי אדמה?
היא
לא ידעה
מה לענות.
1992פריז
סנדוויץ' או פיתה
ירדה למטה לקיוסק, ת'
לקנות סנדוויץ' אמריקאי.
פתאום מתחת לערמות הסנדוויצ'ים, היה מדף
על המדף היו מסודרות
זו על גבי זו
פיתות עיראקיות.
ת' התרגשה.
רצתה לשאול אם אפשר לקנותן
או היכן ניתן לקנות,
אבל
לא שאלה.
במקום זאת אמרה
שבסנדוויץ' אמריקאי יש ירקות.
המוכרת הנהנה
בהסכמה.
לקחה את הסנדוויץ' האמריקאי
והחלה הולכת לביתה.
אך זה היה
בכיוון ההפוך.
ואז
נזכרה
בפיתות הטריות,
החמות,
הארוזות בשקית ניילון שקופה,
ב' היה מביאן מהשוק
בכל יום שישי,
עשר,
עשרים פיתות,
תמיד רצתה לאכול את כולן
חמות,
רכות,
צמיגיות,
לפני
שיתאבנו בפריזר.
היא החלה לרוץ
לרוץ לשם,
אך
זה
היה
רחוק
מדי.
פריז 1993
מרחב פתוח
מצאה עצמה במרחב פתוח
בניינים פזורים בשטח
וחול
וים כחול מלטף,
שקט.
חשבה שלפי כל הסימנים היא נמצאת בתל אביב,
אבל ראתה את ירושלים מעבר לים ולא הבינה איך זה יכול להיות.
ניסתה לעמוד על קצות אצבעותיה ולראות מעבר.
בצד שמאל בניינים גבוהים מסודרים,
החליטה שזו רמת אביב
והנה מהעבר השני ראתה את רידינג...
קצת קרוב מדי
אבל היא התחילה לצעוד לשם במרץ,
אם זה רידינג,
אז עוד מעט דיזנגוף,
ואחר כך ימינה ושמאלה והביתה.
רק ירושלים שם באופק הטרידה אותה.
היא הסתובבה לשם שוב ולא הצליחה לראות את ירושלים
משהו הסתיר.
ואז ראתה
חזית של כנסיה גותית.
פריז 1993
איפה
איפה המקום הזה
הוא מתחמק ממנה כל הזמן.
לרגעים
היא מתקרבת
נוגעת
ואז
שוב המון אוויר
בינה לבין.
פריז 1993
ברחובות
ת' הלכה ברחובות
פונה מן האחד אל האחר
רגליה כמה מטרים
מעל האדמה
והיא
כמהלכת
במסדרונות זיכרון.
פריז 1993
לצלול ולדלות
הם עמדו קרוב לביצה
בחור אחד שדמה ל-ו'
הלך לחפש מישהו בתוך הביצה
הוא צלל פנימה שוב ושוב
באומץ רב
ושוב ושוב שלה מישהו
אבל לא את מי שחיפש.
הצטברו גופות.
הביצה הייתה מלאה בהן.
ההוא המשיך לצלול ולדלות
אבל לא את מי שהוא מחפש.
ת' הסתכלה.
פריז, 1992
באדום
על קיר קדמי של בית
שלא נשאר ממנו כלום
חוץ
מרסיסים
מגובבים,
מתנוססת
כתובת
באדום:
חניה פרטית
פריז 1993
תמונה
צינור נעוץ בתוך ערמת חול ואבנים
מזדקר
מול בית מתמוטט בצהובים וכחולים.
הנה שלד חשוף צינורות
עם שאריות של בטון,
ובצד,
פתאום,
אדנית עם גרניום
טרי.
חדש.
פריז 1993
*
הולכים בשיירה
צועדים בסך
לאן?
אל פי התהום
על פני הגשר
על פני האדמה.
*
יותר קל לכתוב
מאשר לקשקש.
הקשקוש תובעני
דורש מאמץ
הכתיבה נוזלת
נשפכת החוצה
נחלמת בלילה
נאגרת ביום
מחכה ליד
שתניע את העיפרון.
והעיפרון נע
נע ונד
מלטף את הנייר
נהנה מעצמו.
בסוף הריקוד הזה,
מה שנותר
מרנין את ליבי
שקט בין אוזניי
חותם את שפתי
ונרגע.
בסוף
בסוף כל הפעילות
יושב לו אדם
על סלע לבן
ומדמיין עצמו עף
עף, טס, מתעופף
מרחף, דואה
נוגע לא נוגע
יודע לא יודע
שומע לא שומע
אבל כל הזמן
רואה.
במראה
ואם במראה אראה כתמים
אקח מכחול ואכסה.
אכסה בפשטות
אכסה בשלווה
אכתוב מילים
על הכתמים
המכוסים.
אכתוב מילים,
מילות אהבה
מילות נחמה.
וכשאקרא את המילים
אחייך אל המראה
המכוסה.
אחייך ואמחק
אמחק, אמחק,
פוף...
נעלם
נגוז.
ועכשיו אסתכל
שוב.
לעת ערב
לעת ערב
מנחה אותי קו
קו שבור
חוצה.
לעת ערב
מסתמן אצלי קו
קו רופף
תועה.
לעת ערב
הצבעים מניחים,
יש הפוגה
אפשר לראות
שחור
או
לבן.
או
או קו
או כתם
או שיר
או סיפור.
כשהמילים
כשהמילים נדחפות
מתדפקות ודוהרות
הרבה יותר מהר
מקצב הכתיבה שלי,
אני רוצה לעצור
להרים להן מחסום
ולשאול למה?
לאן אתן רצות?
מה כל כך דחוף?
שבו בשקט,
חכו.
חכו.
אבל הן לא רוצות
והן רבות,
המון סוער
שועט ודוחף
ונדחף והודף
בסוף אני אכנע
אני יודעת זאת עכשיו,
בסוף אקח את העיפרון
ואתן להן לזרום
לשטוף
להשתלט עלי כליל
למלא אותי עד תום
ולנהור ממני הלאה
בגלים,
במעגלים
בלהקות שלמות
עד
האחרונה
שבהן.
סולם אדום
סולם אדום
שמטפס אל על
עוצר באות ו'.
אם הקו שחוצה אותו
יהיה ירוק,
הסולם יוכל להמשיך בדרכו
לטפס הלאה
לשאר האותיות.
בכל שלב
של הסולם
יישאר שריד
אולי פסיק,
אולי מקף,
אולי נקודתיים,
לפעמים אפילו נקודה.
זה לא אומר
שיתחבר משפט,
זה מסמן שאיפה
שאיפת טיפוס
על סולם אדום
כשעל כל שלב
נותר שריד.
יום אחד, בסוף המסע,
או אולי באמצעו,
אלקט את השרידים
אאסוף ואנצור
ורק לאחר
הרבה הרבה זמן
איאות לפתוח
לשחרר
לגלות
להאיר
ולשלח הלאה.
ואז יוותר הסולם האדום יתום
הוא עצמו שריד
ושלביו עדים
וזו לא תהיה עדות שקר
כי אם עדות אמיתית.
ואני אתבונן מן הצד
ואדע
כי טוב
עשיתי.
*
לנוף הפנימי
אין חוקים
לנוף הפנימי
אין חוזים!
*
בדהירה או בעמידה
באוזניים זקופות
בעיניים מצומצמות
בין הרים ובין גבעות
בין צבעים ובין צורות
אולי
אף
ללא מילים.
כנגינת פסנתר
על פני מים
צלולים,
אלך
אדבר
אעמוד
ואביט נכחה
ישר, קדימה, הרחק,
הלאה,
לשם, למקום האחר
למקום השונה
למקום הנבדל
אלי.
בסך
שלוש רגליים על עמוד
ביציבה איתנה
על רקע פריחה אדומה
כשתגיע השעה נצטרך לקום
לקום ולצעוד
יד אל יד
רגל מול רגל
מבט מרחף
כשתגיע השעה
נצטרך ללכת
בלב פועם מפחד ומתקווה
ללא ידיעה
ללא ביטחון
נהייה המון גדול
צועד בסך
מאחורינו אפור
מלפנינו אפור
ואנחנו בדרך.
שיחה
מי את ?
שאל הבד
ומי אתה?
השיבה המילה
אתן להם לדבר
חשבתי לעצמי,
נראה מה יצא.
אני רוצה להיות שיר
אמר הבד
ואני רוצה חופש
אמרה המילה
חופש לרוץ על הקירות
לטפס על התקרה
לזחול על הרצפה
אני רוצה שיאהבו אותי
אמר הבד
ואני רוצה צורה
אמרה המילה
אני רוצה זרימה
אני רוצה גוף
אני רוצה לצאת החוצה
לטייל ביניכם
לשבת על כסא
לשכב על המיטה
לרוץ בשדה
ולשחות בים.
בואי
קרא הבד
בואי אלי, אתן לך צורה
וגם גוף וצבע
וחופש להשתנות
כן, אמרה המילה
אבוא, אבוא,
עוד מעט אבוא
שמור לי מקום
מקום משלי
מקום בשבילי
הנה, כולי שלך ענה הבד
והמילה קפצה, ניתרה, הסתחררה,
כיסתה......
טוב, פסקתי
דיברתם מספיק
תנו לי
לעשות סדר עכשיו.
רווח
שעטתי קדימה
רגליי רחוקות
מרווח הריצה
שערי מתנפנף
לכיוון הנגדי
ופני אל הקו החוסם.
כשתלכי
כשתלכי אל המקום
ממנו לא תוכלי לשוב,
אארוג אלייך.
אכתוב לך בליבי
מכתבים ארוכים
לא, אכתוב לך בליבי
הצהרות
ארוכות
מתמשכות.
לא תהייה לי תמונה שלך
לכן
אצייר את פנייך
על נייר לבן
אצבע אותם בשקט
אצבע אותם ברוך
אלחש סיפורים
סיפורים מרגיעים.
כשתלכי
אני אשאר
ואדע
כי
עלי
להמשיך.
כשהשלג יפול
אם ירד גשם
אקח מטרייה
אם תזרח השמש
אקח שמשיה
וכשהשלג יפול משמיים
אקח שלגיה
(את הגמדים אשאיר בבית).
ועם השלגיה
אלך לטייל
בין גבעות ובין הרים לבנים
רגלינו שוקעות
בצמר הגפן הנעים
וכך
אני ושלגיה
בפוסענו בשלג הקר
נזכור את הכיכר
לבנה, חלקה,
מילדים ריקה,
וכל הלבן הזה
יהיה כל כך מסנוור
עד שנעצום עינינו,
נשקע בחשיכה
אט אט,
נישמט אל השלג
נתכסה בפתיתים
זוהרים, מנצנצים
וכשהגמדים ימצאו אותנו
נעביר עמוד
לסיפור הבא.
מה בעולם הזה
אקדחים, יריות,
צעקות, ריצות,
מה בעולם הזה
יכול להיות
כל כך חשוב בשביל
להרוג
בשביל לחסל
בשביל לקטול
בשביל להכחיד
בשביל להשמיד.
אקדחים. יריות.
צעקות. ריצות.
בני אדם
ובני אדם
ובני אדם
ובני אדם
וכולם טפשים.
לעמוד
לעמוד על צוק
להסתכל למטה.
לעמוד ליד הצוק
להסתכל עליו
איזה מקום
נוח יותר?
המילים
המילים רודפות אותי,
אבל זה לא משהו
שאני רוצה לכתוב
זה לא פוליטקלי קורקט.
אך עדיין בלילה
כשאני ישנה
משפטים ארוכים מתנסחים בראשי
מתהווים ורוקמים סיפור עצמאי
סיפור שאני לא זוכרת בקומי,
רק את תחושת עונג ההתנסחות
של התעמלות הלילה
של מוחי
התאב למילים
החומד משפטים,
אני זוכרת
בכל רמ"ח איברי
הלאים.
בשבח הקו
את הקו אסמן בשחור
אמתח אותו כמעט,
עד שייקרע.
מהקו צומחות אותיות,
מילים בורחות,
הקו הנודד מסתעף ומתפצל
רץ על פני השטח הלבן
משאיר סימן, חותם,
מתווה את החסר,
רושם וחורט
את
מקומו בעולם.
ואני האוחזת בעיפרון
מושיטה ידי קדימה
קוראת בשבחו של הקו
ומקווה
שלא יימחק.
נקודת מוצא
נקודת מוצא
מתבקשת
נדרשת
נתבעת
בלעדיה
אין.
לא
לא.
לא בכל יום
לא תמיד
לא כרגע
לא אף פעם
לא מיד
לא אחר כך
לא היה
ולא יהיה.
עכשיו,
יש
לי
זמן.
אישה וילד
האישה הזאת,
היא רצה,
היא רצה כל הזמן,
הילד איכשהו מחובר לה ליד,
הוא רץ אחריה,
או נגרר אחריה,
או נסחב אחריה,
או מובל.
בכל אופן הוא מחובר.
גם כשהיא רצה, או הולכת, מפלסת דרכה,
והיד מתוחה מאחוריה, רחוקה מהגוף שלה,
בקצה,
בכל זאת הילד מחובר,
תפוס.
כך שבעצם הוא חלק ממנה,
מן הארכה כזאת של הגוף שלה,
של הישות שלה,
מן המשך.
ולא,
הילד לא סכמטי,
הוא ישנו,
והוא קליל,
או מייחל,
או תלוי,
אבל
זה לא
הופך אותו לחסר אישיות.
אישה
וילד
ביחיד.
ללא
באמלה
ובמסווה
וביעף
ובמהירות
ובריצה
ובדילוג
וללא משוא פנים!
שטח מעבר
מן הגלוי אל הנסתר וחוזר חלילה
מן החלול אל הנסגר ולא חוזר
מן הנרמז אל המוסתר ונעלם
מן הבהול אל הנקרא בקריאת שווא
מן הכותב אל הקורא בלית ברירה
מן האומר אל הנטמן וצף ועולה
מן האמור אל הציור ונשאר.
* ©אביבית בלס ברנס
