הפוגה, 2012, אקריליק, פסטל שמן, פסטל יבש, אבקת שפכטל, חול, עפרונות ודיו על עץ לבוד, 130X89
אביבית בלס ברנס
/ על השכחה
אוצרת: דניאלה
טלמור
יצירותיה של אביבית בלס
ברנס עוסקות בשאלות של גבולות, מעברים, שטחי ביניים, הגדרות של מקום, שפה וזהות. עבודותיה,
המבטאות רעיונות מורכבים המשתלבים לכלל השקפת עולם מגובשת, מכונסות לסדרות, שכל אחת
מהן מטפלת, דרך דימויים ויזואליים ומילוליים, ברעיון אחר הנרקם לאותה מסכת רעיונית.
ציוריה אינם מצטמצמים לחוויה הוויזואלית של הצבע והצורה, אלא נוגעים גם בחומר המוחשי,
המעניק לעבודה ממד פיזי בולט. נוכחותם מוליכה את השאיפה לשמר את המתח בין הרוח
לחומר, ולהתקיים על קו הגבול הדק שבו אין הדברים מתכנסים אל הרוח בלבד, אבל גם לא הכול
חומר.
את העבודות המוצגות בתערוכה
הנוכחית יצרה בלס ברנס בעשור האחרון. צבעיהן, המרהיבים גם בדימויים המונוכרומטיים,
מפגינים תעוזה רבה, ומגלים שפה ציורית מובהקת ורבת נוכחות. שפה זו, המופשטת ברובה,
בנויה היטב, ומייצרת ציורים מרובדים מאוד, ששכבות הצבע העבות מוסיפות להם נפח תלת
ממדי. בלס ברנס מציירת בפורמאטים גדולים על גבי קנבס ועץ לבוד, בטכניקה מעורבת הכוללת
אבקות שפכטל, חול, נסורת, אקריליק, שמן, דיו, גירים, לכה ועוד. לעתים כוללים הקולאז'ים
שלה גם טקסטים שכתבה ובהם משחקי מילים ודימויים רבי משמעות, המתכתבים עם הדימוי החזותי
שבתורו מעניק למושגים המילוליים נוכחות פיזית ויזואלית.
ברובד
המטאפורי משילה אביבית בלס ברנס את עורה, ותוחמת את הוויית קיומה על בדי הציור,
שלהם תפקיד כפול: מחד הם סוגרים את האני ולוכדים אותו, אבל מאידך הם מגדירים ותוחמים
את המרחב האישי של האמנית, מאוששים את מקומו של האני ומקיימים דיאלוג פנימי.
את הסדרה האישית
"ספריות – הבית ברחוב טשרניחובסקי" יצרה בלס ברנס בהשראת בית ילדותה,
שהיה עמוס לעייפה בספריהם של הוריה המלומדים: אמה היא חוקרת אמנות נודעת ומייסדת הארכיון לאמנות ישראלית "בית
ציפר", ואביה סופר וחוקר חשוב בתחום הספרות הערבית. "הבית ברחוב טשרניחובסקי,"
היא כותבת, "היה מלא תמונות, פסלים, צילומים, תיקיות, עיתונים וספרים, ספרים
רבים. מדפים, כונניות, ספריות מסוגים שונים, הקירות היו מכוסים עד תום, המדפים
כורעים תחת העומס, מתעגלים מכובד, נושאים בעול. שלא כמו בספריה שברחוב, בבית כל
הכריכות היו בצבעים שונים, עם אותיות בגדלים שונים ובשפות רבות ויצרו תמונת ענק
ססגונית ופטפטנית. יכולתי להסתכל בה שעות, פשוט לשבת מול הספרייה ולהביט, לדלג
מכותרת לכותרת, משפה לשפה, מצבע לכתם, לקו, לצורה, להיתפס למילה ולמצוא לה משלימה
במדף שמעל או מתחת. תמונת נוף מורכבת בתוך מבנה של קווי אורך ורוחב, המקרינה שפע
של ידע ומידע, מציעה אינסוף אפשרויות הרכבה ומשרה המון ביטחון."
הסדרה
הבאה היא "זרם קריאה", ששמה, וריאציה על המונח "זרם התודעה", יוצר
אנלוגיה בין פעולת הקריאה לבין בעלות על תודעה. סדרת עבודות זו עוסקת בספר ובספריה
כבחפצים ארכאיים הדורשים שימור. מבעד לדימויים המופשטים אפשר לזהות בציורים אלה טקסטים
ומדפי ספרים, ומנגד מסתמנים גלי צונאמי המאיימים לכלותם, ומייצגים גם תהליך של
התגלות והיטהרות. כוחות ההרס שקיננו בסתר, במעמקים, מתפרצים החוצה בכוח טמיר שאינו
נתון לשליטתו של האדם, אך אותו הרס יכול להיתפס גם כמעשה של הבראה, המנפה את מה שמיותר,
מה שנצבר ביצירה כמו גם בחיים. באותה עוצמה שבה הורס הגל הגדול את הקיים ומותיר
אחריו רק שרידים, הוא גם בורא עולם חדש. העדויות הקרועות שהוא מותיר אחריו קוראות לצאת
לחיפוש ולהתחיל מחדש. מול הדור ה"אלקטרוני" שצומח בימים אלה, הרואה בקריאה
חוויה משעממת, חשה האמנית צורך לשמר את זכרו של הספר כחפץ שימושי ואף להפכו למושא של
תשוקה, אוצר בלום ממש. הספר מופיע אצלה כשריד או פליט הנאבק על קיומו בתוך שטף
השכחה הקולקטיבי המאיים להציף, לדחוק ולמחוק אותו.
סדרה
נוספת היא – "רווח - רוח - חור" – עוסקת ברווח שבין הדברים, באותו 'ריק'
או 'אין' שהוגדר בכותרת תערוכת היחיד שבלס ברנס הציגה במוזיאון תל-אביב בשנת 2010 כ"שטח
מעבר". ב'ריק' הזה טמון הרעיון, וגם הרוח טמונה שם. בלי רווח אין רוח, אלא רק
חומר, וכשהרווח הופך לחור בורחים החומר והרוח גם יחד, כמו בשכחה – אישית או
קולקטיבית-תרבותית – השומטת דברים מהזיכרון.
השכחה
הקולקטיבית היא המעוררת את הצורך לשמר זיכרון של תרבות. בסדרה "על
השכחה", שנוצרה בשנתיים האחרונות והעניקה לתערוכה את שמה, מופיע הצורך לשמר
את זיכרון התרבות כדרך להימלט מן האובדן, השכחה והבורות שאליהם עלולים להישאב הידע
והתבונה כנבלעים בחור שחור, או נמחים בשיטפון של תרבות ההמונים. מאידך, בדומה
למבול המקראי, גם התהליך הזה עשוי למחוק את האיוולת ולאפשר התחלה חדשה. "כך,
מתוך המבול, ומתוך החור השחור, אני רוצה לאחוז בשרידים ובעדויות, ואלה הם יצירות
האמנות והספרים," אומרת האמנית, ומתריסה כנגד ההידרדרות התרבותית והחברתית הפושה בכול: "העבודות
שבסדרה זו עוסקות באפשרות של אנלוגיה ודמיון ויזואלי בין תהליכים גיאולוגיים המתרחשים
לרוב בקרבת החיבורים שבין הלוחות הטקטוניים הקשורים לתופעה של נדידת היבשות, לתהליכים
הנוירולוגיים המתרחשים במוח האדם, היוצרים במוח 'רווחים' אשר מצמצמים את התודעה
וגורמים לזליגה של ידע ותפקוד, לשכחה, להכחשה ולחשכה. אני
רוצה לאחוז בשרידים ובעדויות, גם אם אלה קרועים וחלקיים, ובעזרתם לאפשר התחלה
חדשה."
יצירתה
של אביבית בלס ברנס מתמקמת על קו התפר שבין השירה לציור בחיפוש אחר גבולות וזליגות
פוטנציאליות בין מדיומים שונים של יצירה. היא אינה מאיירת בעזרת מדיום אחד את האחר,
אלא בודקת אפשרויות של גישור, ומצביעה על המקומות שבהם הופך הסימן המצויר למילה,
והמילה חושפת את הצד החזותי שלה, מתוך צורך מתמיד להעניק לחומר מילים, ולטקסט –
גוף חומרי.
דניאלה
טלמור
אוקטובר
2013
Avivit Ballas Baranes /
About Forgetting
The works of Avivit
Ballas Baranes deal with questions of boundaries, transitions, intermediary
areas, and definitions of place, language and identity. Expressing complex
ideas that are integrated within an entire well-formed worldview, her works are
gathered into series, each one of which addresses through visual and verbal
images a different idea that is interwoven into this same ideological treatise.
Her paintings cannot be reduced to a visual experience of color and shape;
rather, they also touch upon concrete material, which endows the work with a
conspicuous physical dimension. Their presence leads to the aspiration to
preserve the tension between the spirit and the material, and to exist on the
razor-thin borderline where things are neither exclusively spirit nor
exclusively material.
The paintings displayed
in this exhibition were created over the past decade and are taken from the
series “Libraries,” “Stream of Reading,” and “Space – Spirit – Hole.” The series
“About Forgetting,” from which this exhibition takes its name, deals with the
preservation of cultural memory as a means of escaping from loss, forgetting
and ignorance. The works engage in the possibility of an analogy and a visual
resemblance between geological processes that mainly take place close to the
intersections of the tectonic plates that are connected to the phenomenon of
continental drift, and the neurological processes that take place in the human
brain, producing “spaces” in the brain that reduce consciousness, and cause
knowledge and functioning to leak away.
The colors in these
works, thrilling even in the monochromatic images, show a great deal of daring
and reveal a distinctive painterly language with a powerful presence. This
well-structured language, which is mainly abstract, produces multilayered
paintings whose thick coats of paint add three-dimensional volume. Ballas
Baranes paints in large formats on canvas and plywood, using mixed mediums
including professional filling powder, sand, sawdust, acrylic and oil paint,
ink, chalk, lacquer and more. Sometimes her collages also incorporate texts she
has written which contain wordplay and multi-meaning images that correspond
with the visual image, which in turn endow the verbal concepts with a physical
and visual presence.
Avivit Ballas Baranes' works
are situated on the seam line between poetry and painting, in search of
boundaries and potential multidirectional leakages between various mediums of
creation. She does not illustrate with the help of one medium or another;
rather, she examines possibilities of bridging and points out the places where
the painted becomes the word, and the word reveals its visual side, amid a
constant need to give to material, words – and to texts, a material body.
Daniella Talmor,
exhibition curator
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה