יום ראשון, 1 במרץ 2009

צילום ורישום - Photography and drawing, 2004 - 2007

הבית ברחוב טשרניחובסקי, 2007

הספרים ואני 2, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


ארץ, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


איפה העוגה?, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'

אור, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


הכביש של רש"י, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'


מכותרת לכותרת, 2007, צילום ורישום, 30X20 סמ'




הבית ברחוב טשרניחובסקי


רחוב
רחוב צר וארוך,
נשפך אל דיזינגוף
זורם לאלנבי,
עמוס, צפוף, רועש.
בדרך לדיזינגוף שני בתי ספר אחד מול השני: "טשרניחובסקי" מצד ימין, "יוסף הגלילי" מצד שמאל. "טשרניחובסקי בכחול, "יוסף הגלילי" בסגול.
לא ידעתי למה רשמו אותי ל"טשרניחובסקי" ולא ל"יוסף הגלילי". אולי מפני שגרנו באותו צד של הרחוב, אולי מפני ש"טשרניחובסקי" היה כחול...
גרתי בבית בטשרניחובסקי, למדתי בבית הספר "טשרניחובסקי". שניהם באותו הרחוב ובינהם כ-300 מטר עם הכביש של רש"י לחצות.
שם בפינת הרחוב היה יעקב הסנדלר דופק בפטיש על סדן כל היום, ומהבית ממול היה ישו המשוגע פורץ לפעמים לרחוב וזועק: "הרגו אותו! הרגו אותו!" והורים קטנים רצים אחרי הבן המגודל ומנסים להחזירו הביתה.
עוד בשורות על הרג ורצח היו ברחוב. מוכר העיתונים מעריב וידיעות אחרונות הכריז מדי יום בצעקות: "מריב! אידיוט! רצחו אותה! חנקו אותה!" והאנשים מזדרזים לקנות כדי לדעת במי המדובר.
בדרך לאלנבי, בצד השני של הרחוב, היתה הספריה. לימים הפכה לחנות למכשירי כתיבה, ולימים אחרים למספרה ולחנות בגדים. אך פעם היתה זו ספריה שכל קירותיה מכוסים ספרים ישנים, עם דפים צהובים וכריכה חומה. מבחוץ נראו כולם אותו הדבר, ומבפנים כל אחד עולם ומלואו.
אהבתי ללכת לשם. הספרנים, זוג זקנים נחמדים שאהבו לראות אותי כי אהבתי לקרוא, היו מתאמצים למצוא לי ספרים שטרם קראתי. עם ארבעה ספרים הייתי יוצאת ובדרך כבר קוראת רבע ספר... והספר שנפתח על דפיו השחמחמים מלאי הכתמים ומדיפי ריח מתוק ומר של ספר ישן, סיפר וסיפר לי נפלאות אין קץ.
הבית בטשרניחובסקי היה מלא תמונות, פסלים, צילומים, תיקיות, עיתונים, וספרים, ספרים רבים. מדפים, כונניות, ספריות מסוגים שונים, הקירות היו מכוסים עד תום, המדפים כורעים תחת העומס, מתעגלים מכובד, נושאים בעול.
שלא כמו בספריה שברחוב, בבית כל הכריכות היו בצבעים שונים, עם אותיות בגדלים שונים ובשפות רבות ויצרו תמונת ענק ססגונית ופטפטנית. יכולתי להסתכל בה שעות, פשוט לשבת מול הספריות ולהביט, לדלג מכותרת לכותרת, משפה לשפה, מצבע לכתם, לקו, לצורה, להיתפס למלה ולמצוא לה משלימה במדף שמעל או מתחת. תמונת נוף מורכבת בתוך מבנה של קוי אורך ורוחב, מקרינה שפע של ידע ומידע, מציעה אינסוף אפשרויות הרכבה ומשרה המון ביטחון.
אמי נוהגת לומר שבית בלי תמונות על הקיר הוא בית ערום. ואני, למרות תרומתי הצנועה למאגר התמונות בעולם, לא בוחלת בקירות לבנים חפים מתמונות. אולם בית ללא קיר אחד לפחות מצופה בספרים, הינו בית ערום ומשמים. גם ספרים בתוך ארונות עם דלתות זכוכית מעוררים בי תחושת חידלון. אותם ספרים מוגנים, חנוטים, מוצגים לראווה כחפצים מוזיאליים, כלומר בלתי מושגים, שלא ניתן לגעת בהם, סתם לגעת, למשש, להריח, לפתוח, לדפדף, לשאוב משפט, מלה או צורת אות ולדחוס בחזרה, בקושי, לצפיפות מקום מושבם.
כך, ספרים לא צפופים הם מקור לרחמים. מדף גדול עם מספר זעום של ספרים שמחוסר תמיכת אחיהם בצדדים, הם מתחלקים לחצי שכיבה בין קישוטים שונים, פשוט מעורר בי חמלה.
במלחמת המפרץ אטמו הורי את חדר העבודה של אמי שקירותיו היו כמובן מכוסים ספרים מכל עבר. אמי טענה שרבים הסיכויים שייפגעו ממפולת של ספרים על ראשם מאשר מטיל אויב. בזמן האזעקות ישבו על הרצפה, שעונים על הדלת שהיתה המקום היחידי בחדר, שעליו או מעליו לא היו ספרים.
הבית בטשרניחובסקי התרוקן מספריו, שופץ והושכר.
הספרים עברו לדירה חדשה בבניין מודרני. בדירה החדשה מצוי חדר אטום, עם קירות בטון ודלת פלדה. את החדר הזה הפכו הורי לספריה. הוא צופה כולו במדפים עם ספרים. קוביה וקירותיה ספרים. משהו כמו בית השוקולד והסוכריות ב"עמי ותמי". אם פעם ישמש החדר הזה כחדר אטום, אז משעמם לא יהייה שם, בחדר האטום, המצופה מטעמי ספרים.
חדר אטום אך כל כך פתוח....
כל ספר הוא דלת
חלון
שביל
שער
למסע אינסופי בעולמות אחרים
חסרי גבולות
רבי שפות
חובקי זמנים.


אביבית בלס ברנס, פריס 2004 ©אביבית בלס ברנס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה